הרפס סימפלקס הוא נגיף נפוץ ביותר השייך למשפחת נגיפי ההרפס, הידועה בשם HERPESVIRIDAE. נגיף זה גורם לזיהומים בעור ובריריות, והוא מתקיים בשני סוגים עיקריים: HSV-1 ו-HSV-2. על פי הערכות ארגון הבריאות העולמי, כשני שלישים מאוכלוסיית העולם מתחת לגיל 50 נושאים את הנגיף מסוג HSV-1, ומאות מיליונים נוספים נושאים את HSV-2. למרות שכיחותו הגבוהה, רבים אינם מודעים כלל לכך שהם נשאים, שכן הנגיף יכול לשהות בגוף לאורך שנים ללא כל סימפטום.
נגיף HSV-1 מתפשט בעיקר באמצעות מגע פה אל פה, והוא אחראי ברוב המקרים להופעת פצעי הרפס באזור הפה והשפתיים, המכונים גם "שפעת בשפתיים" או COLD SORES. נגיף HSV-2 מועבר בדרך כלל בקשר מיני והוא הגורם העיקרי להרפס גניטלי, כלומר פצעים באזור איברי המין. עם זאת, חשוב לציין כי שני סוגי הנגיף יכולים לגרום לזיהומים בשני האזורים, והגבולות ביניהם אינם מוחלטים. ההדבקה מתרחשת גם כאשר הנשא אינו מציג תסמינים גלויים, תופעה המכונה ASYMPTOMATIC SHEDDING.
לאחר ההדבקה הראשונית, הנגיף חודר לתאי העצב ונכנס למצב של שינה הנקרא LATENCY. במצב זה הנגיף שוכן בגרעיני תאי העצב, בעיקר בגנגליון הטריגמינלי בהרפס אוראלי או בגנגליון הסקרלי בהרפס גניטלי. הנגיף יכול להישאר רדום לאורך חודשים ואף שנים, עד להתעוררות מחודשת הגורמת להתפרצות חוזרת. גורמים שעלולים לעורר את הנגיף כוללים מתח נפשי, מחלות חום, חשיפה לשמש, שינויים הורמונליים, או היחלשות של מערכת החיסון.
התסמינים האופייניים של הרפס סימפלקס כוללים תחושת עקצוץ או צריבה מקומית, ולאחריה הופעת שלפוחיות קטנות מלאות נוזל על בסיס אדמומי. השלפוחיות מתפרצות לאחר מספר ימים, יוצרות כיבים כואבים, ולבסוף מתכסות בקרום ומחלימות תוך שבוע עד שבועיים. בהתפרצות הראשונית התסמינים בדרך כלל חמורים יותר ועשויים לכלול גם חום, כאבי שרירים ובלוטות לימפה נפוחות. התפרצויות חוזרות נוטות להיות קלות יותר וקצרות יותר.
האבחון של הרפס סימפלקס מתבסס לרוב על הופעה קלינית אופיינית, אך ניתן לאשרו באמצעות בדיקות מעבדה. בדיקת PCR מאפשרת זיהוי חומר גנטי של הנגיף בדגימה מהפצע, והיא נחשבת לשיטה הרגישה ביותר. בדיקות סרולוגיות יכולות לזהות נוגדנים בדם ולהבחין בין HSV-1 ל-HSV-2, אם כי הן אינן מצביעות על מיקום הזיהום. תרבית ויראלית היא אפשרות נוספת, אך היא פחות רגישה ודורשת זמן רב יותר.
הטיפול בהרפס סימפלקס מתמקד בהקלה על התסמינים ובקיצור משך ההתפרצות. תרופות אנטי-ויראליות כגון ACYCLOVIR, VALACYCLOVIR ו-FAMCICLOVIR הן הטיפול הסטנדרטי, והן יעילות במיוחד כאשר ניתנות בשלב מוקדם של ההתפרצות. באנשים הסובלים מהתפרצויות תכופות, ניתן לשקול טיפול מונע יומי הנקרא SUPPRESSIVE THERAPY, המפחית משמעותית את תדירות ההתפרצויות ואת הסיכון להדבקת אחרים. חשוב להדגיש כי אין כיום ריפוי מוחלט לנגיף, והוא נשאר בגוף לכל החיים.
מבחינת סיבוכים, ברוב המקרים הרפס סימפלקס נחשב למחלה שפירה, אך במצבים מסוימים הוא עלול להיות מסוכן. זיהום הרפס בעין, המכונה HERPES KERATITIS, עלול לפגוע בראייה אם אינו מטופל כראוי. בילודים, הדבקה במהלך הלידה עלולה לגרום לזיהום חמור ומסכן חיים. באנשים עם מערכת חיסון מדוכאת, כגון חולי HIV או מושתלי איברים, הנגיף עלול לגרום לזיהומים נרחבים וחמורים הדורשים טיפול אינטנסיבי.
מניעת הדבקה בהרפס סימפלקס מבוססת על הימנעות ממגע ישיר עם פצעים פעילים ועל שימוש באמצעי מיגון ביחסי מין. חשוב להימנע מנשיקות ומשיתוף חפצים אישיים כגון סכיני גילוח או מגבות בזמן התפרצות פעילה. שימוש בקונדום מפחית את הסיכון להדבקה בהרפס גניטלי, אם כי אינו מעניק הגנה מלאה. מודעות, תקשורת פתוחה עם בני זוג, ופנייה לייעוץ רפואי מתאים הם מרכיבים חיוניים בניהול נכון של המחלה ובהפחתת התפשטותה.