מונונוקלאוזיס (MONONUCLEOSIS), המכונה גם "מחלת הנשיקה" או בקיצור "מונו", היא מחלה זיהומית נפוצה הנגרמת בעיקר על ידי נגיף אפשטיין-בר (EPSTEIN-BARR VIRUS או EBV). הנגיף שייך למשפחת נגיפי ההרפס ומתפשט בעיקר דרך מגע עם רוק, מה שהקנה למחלה את כינויה הרומנטי. למרות שרוב האנשים נדבקים בנגיף במהלך חייהם, רק חלק קטן מהם יפתח את התסמינים האופייניים למחלה.
ההדבקה בנגיף מתרחשת בדרך כלל דרך מגע ישיר עם רוק של אדם נגוע, כגון נשיקה, שיתוף כלי אוכל או שתייה, או חשיפה לטיפות רוק בעת שיעול והתעטשות. הנגיף יכול להישאר ברוק במשך חודשים ארוכים גם לאחר שהמחלה חלפה, מה שמקשה על מניעת ההדבקה. תקופת הדגירה של המחלה ארוכה יחסית ונעה בין ארבעה לשישה שבועות, כלומר אדם עלול להדביק אחרים עוד לפני שהוא מודע לכך שהוא חולה.
התסמינים האופייניים של מונונוקלאוזיס כוללים עייפות קיצונית שעלולה להימשך שבועות ואף חודשים, חום גבוה, כאב גרון חמור ובלוטות לימפה נפוחות בצוואר ובבתי השחי. רבים מהחולים מדווחים גם על כאבי ראש, כאבי שרירים ואובדן תיאבון. אחד הסימנים הבולטים במחלה הוא הגדלה של הטחול (SPLENOMEGALY), המופיעה אצל כמחצית מהחולים ודורשת תשומת לב מיוחדת.
האבחון של מונונוקלאוזיס מתבצע באמצעות שילוב של בדיקה גופנית ובדיקות דם. בדיקת הדם מגלה בדרך כלל עלייה במספר תאי הדם הלבנים, ובמיוחד סוג מיוחד של תאים הנקראים לימפוציטים אטיפיים. בדיקה נוספת היא בדיקת נוגדנים הטרופיליים (MONOSPOT TEST), אשר מאפשרת אבחון מהיר של המחלה. במקרים מסוימים יידרשו בדיקות סרולוגיות ספציפיות לנגיף EBV לאישור האבחנה.
הטיפול במונונוקלאוזיס הוא תומך בלבד, שכן מדובר במחלה נגיפית שאין לה תרופה ספציפית. המלצות הטיפול כוללות מנוחה מרובה, שתיית נוזלים רבה ונטילת משככי כאבים ומורידי חום כגון פרצטמול (PARACETAMOL) או איבופרופן (IBUPROFEN). אנטיביוטיקה אינה יעילה נגד נגיפים ולכן אינה ניתנת אלא אם מתפתח זיהום חיידקי משני. חשוב במיוחד להימנע מפעילות גופנית מאומצת במהלך המחלה בשל הסיכון לקרע בטחול המוגדל.
רוב החולים מחלימים באופן מלא תוך שבועיים עד ארבעה שבועות, אם כי תחושת העייפות עלולה להימשך זמן רב יותר. במקרים נדירים עלולים להתפתח סיבוכים כגון דלקת כבד (HEPATITIS), ירידה בטסיות הדם, בעיות לב או סיבוכים נוירולוגיים. הסיבוך המסוכן ביותר הוא קרע בטחול, שעלול להתרחש כתוצאה מפגיעה פיזית באזור הבטן ומצריך טיפול רפואי דחוף.
המחלה נפוצה במיוחד בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים בגילאי 15-25, ולכן היא שכיחה מאוד בקרב חיילים ותלמידי אוניברסיטה. ילדים צעירים שנדבקים בנגיף בדרך כלל אינם מפתחים תסמינים משמעותיים או שהתסמינים קלים וחולפים ללא אבחנה. מי שנדבק בנגיף פעם אחת נושא אותו בגופו לכל החיים, אך המערכת החיסונית מונעת ממנו לגרום למחלה פעילה שוב ברוב המקרים.
אין כיום חיסון זמין נגד נגיף EBV, ולכן המניעה מתבססת בעיקר על הימנעות ממגע עם רוק של אנשים חולים. שמירה על היגיינה אישית, הימנעות משיתוף כלי אוכל ושתייה, וצמצום מגע קרוב עם חולים מאובחנים יכולים להפחית את הסיכון להדבקה. עם זאת, בשל השכיחות הגבוהה של הנגיף באוכלוסייה ותקופת ההדבקה הארוכה, מניעה מוחלטת כמעט בלתי אפשרית.