OCD, או בשמו המלא Obsessive Compulsive Disorder (הפרעה טורדנית כפייתית), היא הפרעה נפשית המאופיינת בשילוב של מחשבות טורדניות חוזרות ונשנות (אובססיות) והתנהגויות כפייתיות (קומפולסיות) שמטרתן להפחית את החרדה שהמחשבות הללו יוצרות. מדובר באחת ההפרעות הנפשיות הנפוצות יותר, המשפיעה על כ-2-3 אחוזים מהאוכלוסייה בשלב כלשהו בחייהם. ההפרעה יכולה להופיע בכל גיל, אך לרוב מתחילה בילדות, בגיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה. חשוב להבין שמדובר במצב רפואי אמיתי ולא בהעדפה או בחירה של האדם הסובל ממנו.
האובססיות הן מחשבות, דימויים או דחפים בלתי רצויים שחוזרים על עצמם ויוצרים מצוקה משמעותית. מחשבות אלו נתפסות על ידי האדם עצמו כמוגזמות או לא הגיוניות, אך הוא מתקשה לשלוט בהן או להפסיק אותן. נושאים נפוצים לאובססיות כוללים פחד מזיהום וחיידקים, חשש שמשהו נורא יקרה לאדם אהוב, צורך בסדר וסימטריה מושלמים, ומחשבות לא רצויות בעלות תוכן אלים או מיני. המחשבות הללו אינן פנטזיות או רצונות אמיתיים, אלא דווקא מייצגות את ההפך הגמור ממה שהאדם רוצה או מאמין בו.
הקומפולסיות הן התנהגויות חוזרות או פעולות מנטליות שהאדם מרגיש שהוא חייב לבצע בתגובה לאובססיה או לפי כללים נוקשים. התנהגויות אלו נועדו להפחית חרדה או למנוע אירוע מפחיד, אך הן אינן מחוברות באופן ריאלי לסכנה או שהן מוגזמות באופן קיצוני. דוגמאות נפוצות כוללות שטיפת ידיים מרובה ומוגזמת, בדיקות חוזרות ונשנות של מנעולים או כיבוי גז, סידור חפצים בצורה מדויקת, וספירה או חזרה על מילים מסוימות. הקלה שמגיעה לאחר ביצוע הקומפולסיה היא זמנית בלבד, והמחזור של אובססיה-חרדה-קומפולסיה ממשיך לחזור על עצמו.
הגורמים להתפתחות OCD אינם ידועים במלואם, אך המחקר מצביע על שילוב של גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים. מחקרי הדמיה מוחית הראו שקיימים הבדלים בפעילות אזורים מסוימים במוח אצל אנשים עם ההפרעה, במיוחד באזורים הקשורים לקבלת החלטות ולויסות חרדה. גנטיקה ממלאה תפקיד משמעותי, ואנשים שיש להם קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם OCD נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח את ההפרעה בעצמם. גם אירועי חיים מלחיצים או טראומטיים עשויים לתרום להתפרצות ההפרעה או להחמרתה.
האבחון של OCD נעשה על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, בדרך כלל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. האבחון מתבסס על קריטריונים מוגדרים הכוללים נוכחות של אובססיות או קומפולסיות הגוזלות זמן רב (לפחות שעה ביום) או גורמות למצוקה משמעותית או לפגיעה בתפקוד היומיומי. חשוב להבדיל בין OCD לבין מצבים אחרים שעשויים להיראות דומים, כמו הפרעות חרדה אחרות, הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית או טיקים.
הטיפול ב-OCD כולל בדרך כלל שילוב של פסיכותרפיה ותרופות. הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר הוא CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובמיוחד טכניקה הנקראת ERP (חשיפה ומניעת תגובה), שבה האדם נחשף בהדרגה למצבים המעוררים את האובססיות תוך הימנעות מביצוע הקומפולסיות. מבחינה תרופתית, נעשה שימוש בעיקר בתרופות מקבוצת ה-SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין). עם טיפול מתאים, רוב האנשים עם OCD חווים שיפור משמעותי באיכות חייהם ובתפקודם היומיומי.